סוף עונה

הגיע הסתיו.
העלים הזהיבו, האדימו, הוורידו, התכתמו וההר של מונטריאול ניצת בצבעי שלכת יפים יותר משמילים או תמונות יכולים להסביר.
עכשיו, אחרי שהעצים התלבשו במיטב מחלצותיהם, הם מתחילים להתפשט לאט לאט, שכבה אחרי שכבה, מחכים לשמיכת השלג והקרח להתכסות בה. למען האמת, אני מרגישה שגם אני מתקלפת משכבות שצברתי, מתמודדת עם כל כך הרבה דברים שלא ראיתי מתחת לשכבות האבק התל-אביבי שדבקו בי.

הכל זהב

בחוץ הטמפרטורות צונחות לאט אבל בטוח. כבר חוויתי את ה-0 הראשונה שלי כאן וגם את המינוסים. כבר קניתי כובע צמר עצום וצעיף רציני והרדיאטורים בבית עובדים 24/7 (כך נהוג כאן).
העור שלי הופך חיוור יותר ויותר והשיער מאבד את נגיעות השמש איתן הגעתי מהארץ. גם הלב קצת מתקרר, מתעצב, משתנה. אולי מתבגר. אפשר לומר שהטמפרמנט יורד יחד עם הטמפרטורות.

"צבעי שלכת יפים יותר משמלים או תמונות יכולים להסביר"

עם הזמן שחולף, הגעגועים ארצה מתחילים להעמיק. אני עדיין לא מבינה מאיפה היו לי - בחורה כל כך רגישה ורגשנית - את הביצים לקום ולעזוב מאחור את כל רשתות הבטחון שלי ותאמינו לי, להיות כל-כך רחוקה מאזור הנוחות שהתרגלתי אליו זו באמת חוויה לא פשוטה בכלל.
אני נפגשת עם חוויית הזרות פה על בסיס יומיומי; היתרון הגדול שלי, השפה - שבתוכה מקופל גם חוש ההומור שלי - נלקח ממני ואני מוצאת את עצמי מתעמתת עם תחושות לא פשוטות שלא חוויתי מאז ביה"ס היסודי.
זה נכון שהשליחות היא מסע שהוא פריווילגיה מבחינות רבות, אבל כמו כל מסע - לפרקים היא גם קשה, מפרכת ומתסכלת ויש ימים שבהם בא לי לתלות לוח פז"ם על הקיר של המשרד ולספור את החודשים לאחור, לקראת החזרה הביתה.
מאחר והבלוג הזה הוא יומן מסע לכל דבר ועניין - חשוב לי שישתקפו בו גם הצדדים הזוהרים פחות, הבודדים יותר, המסובכים.

רוח שטות סתווית

בינתיים, מדהים לראות כמה אני תבנית נוף מולדתי ואיך זה משתקף בכל מה שאני עושה; היום השתתפתי בחזרה הראשונה למחזמר שאנחנו מעלים - Rent. נורא נהניתי בחזרה, אבל כשחזרתי הביתה הייתי מוכרחה להאזין לשיר בעיבוד מדהים (של יוני רכטר) מהמחזמר הכי עברי שיש - שלמה המלך ושלמי הסנדלר. קחו לכם דקה ארבע דקות להאזין לקסם המוזיקלי הזה - https://www.youtube.com/watch?v=F_7hR2sQ5wI

***

מאז שכתבתי את פיסת הטקסט שלמעלה, עבר חודש וחצי - למרות שנדמה שבפועל עבר הרבה יותר זמן.
הסתיו התחלף בחורף - וכמו כל עונה שמתחלפת בטבע עוצר הנשימה כאן, גם אני השתניתי, עוד קצת.

אימצתי חתול - ומגוחך ככל שזה יישמע, המלאך השחרחר והמתוק הזה, שינה לי את כל השליחות. קוראים לו זורו והוא ללא ספק בדיוק מה שהיה חסר לי כדי להקל את הגעגוע הביתה ולהרגיש שאני חוזרת מתוך הכפור אל חום גדול, כרבולים וחיבוקים. פתאום כבר לא מפחיד לחזור בערב אל ואקום גדול שמחכה בבית אחרי יום עבודה ארוך, כי יש בבית חיים ולא סתם; הם מתוקים, מגרגרים וחמימים וממש הרגע הם הגיעו כדי לבקש עוד קצת ליטופים (מזל שאני יודעת
להקליד ביד אחת)... :)
כמו כל הדברים הטובים שקורים לי כאן, זורו הגיע דרך סטודנטית שהפכה לחברה טובה ואהובה. במקום ללכת לצער בעלי חיים, הוא הגיע אלי וככה שנינו מצאנו בדיוק את מה (או מי) שהיינו צריכים, במיוחד עם כל השלג הזה שיורד כאן.

זורו שלי. או כמו שאני אוהבת לכנות אותו: Ugg-boot

אפרופו שלג, מסתבר שהגנים האוקראיניים שלי פועלים את פעולתם נאמנה; לפני יומיים חווינו מינוס שלושים ושתיים מעלות צלזיוס לראשונה בחורף הזה ועם כמה שקפוא היה בחוץ - אני לא יכולה להגיד שלא נהניתי לפתוח את הדלת ולהרגיש כאילו נחתתי בנרניה. ערימות השלג הלבנות והמנצנצות (בחיי מנצנצות! פשוט מדהים) עשו לי חשק לקפוץ לתוכן ראש וההליכה ברחוב גרמה לי להרגיש כאילו שאני הולכת על עוגת חתונה ענקית, מצופה בשכבת סוכר לבנה. אני עדיין נאבקת בחשק העז להתנהג כמו ילדה בת 3 ולדרוך על כל פיסת שלג בתולי שאני חולפת לידה ברחוב... לא תמיד אני מצליחה לרסן את עצמי, לתדהמתם (המנומסת, כמובן) של המקומיים, שזורקים מבט על החייזר הישראלי שנקרה על דרכם, בעודם ממהרים להגיע למחסה מהקור.

עוגת חתונה ענקית

בסוף השבוע הקודם הסטודנטים המקסימים שלי כאן החליטו שהגיע הזמן ללמד את הישראלית שלהם איך עושים סקי, אז הם העמיסו אותי (יחד עם לא מעט ציוד) על האוטו ויחד נסענו - בתחילתה של סופת השלגים הגדולה הראשונה כאן - לעשות סקי לילה. כמו שאמרתי - השלג נראה כמו נצנצים ומה שמדהים זה שהוא נראה ככה גם כשהוא יורד בלילה! הרגשתי שאני בארץ אגדות ומרוב אדרנלין והתרגשות - בכלל לא היה לי קר (אולי זה גם בגלל שלבשתי חמשתלפים שכבות ביגוד). למרבה המזל הצלחתי לא לשבור שום חלק בגוף - ובסופו של דבר אפילו הצלחתי לגלוש במורד המדרון הקטנצ'יק של הילדים לגמרי לבד! כבוד.

עפעפיים מושלגים, חמשתלפים שכבות ביגוד וליל סקי ראשון ומשגע. חורף במונטריאול

אז זהו, בלי ששמתי לב, חצי משנת השליחות הזו כבר מאחורי. כשאני חושבת על כל מה שעברתי עד עכשיו ועל כל החברים החדשים שכבר הספקתי להתאהב בהם (למזלי לא מעט מהם ישראלים, כך שאני יודעת שניפגש עוד הרבה) - אני מבינה שלמרות כל הקשיים הרבים והאמיתיים שבדרך, ההחלטה הזאת היתה ההחלטה הנכונה.
לא תמיד קל כאן ויש רגעים - כמו שכתבתי לפני חודש וחצי, שאני רק רוצה הביתה. חסר לי החיבוק של אמא, ארוחות שישי עם המשפחה שלי, הוויכוחים הטיפשיים עם האחיות שלי או עם אחי הקטן - רק כדי להתעצבן ואז להיזכר כמה אני אוהבת, היכולת להרים את הטלפון לחברה הכי טובה שלי בלי לחשוב על הפרשי שעות והיכולת (הלא מספיק מוערכת) לצאת מהבית בלי להתכסות במאה שכבות.
חסרה לי אוניברסיטת תל-אביב והלימודים שלי שאני כל-כך אוהבת. חסרות לי המסעדות התל-אביביות המשובחות, האוכל הטרי, היכולת לקרוא שילוט ברחוב (פה הכל בצרפתית) וירקות ופירות שלא צריך לקחת משכנתא בשבילם. חסרים לי אנשים מנג'סים שמתחילים שיחות מיותרות באוטובוס (כאן אף אחד לא מדבר עם אף אחד ברחוב), חסרה לי רצועת הערב-לילה של ערוץ 10 בסוף כל יום עבודה ואפילו בחורי תל-אביב הדי מעצבנים בדר"כ - ניכרים בחסרונם.
למרות כל זה, אני משתדלת להזכיר לעצמי שיש לי עוד חיים שלמים להעביר במדבר הדביק, אבל שהשליחות הזו היא חוויה חד פעמית שלא תחזור על עצמה וברור לי שהיא שינתה בי כל כך הרבה דברים - שאני אפילו לא יכולה להבין אותם עדיין.
כמו שכתבתי בבלוג שלי באנגלית, נעים לגלות שגם בגיל 26 יש עוד כל-כך הרבה "פעמים ראשונות" לפניי ואני לא יכולה לחכות ולראות מה מצפה לי מהצד השני של חופשת החורף והסמסטר.

השמש עושה לי קרניים

ד"ש לארץ,
ללי.