שפה שסועה

תמיד הייתי בחורה של מילים.
ככה זה כשנולדים למשפחה בעלת מסורת מפוארת של אהבת ספר והשפה העברית, ומבלים חצי מהילדות בין המדפים בחנות הספרים של אמא: קשה שלא להידבק בחיידק.

הכי וינטג': קוראת בתלמוד

מהרגע בו התחלתי לדבר - לא סתמתי את הפה; מהרגע בו למדתי לקרוא - לא הפסקתי לבלוע ספרים, עיתונים ושאר טקסטים. העברית ואני גילינו זו את זו ויחד פצחנו ברומן ארוך שנים: החל ממחברת ה"דפרון" שנעטפה בניילון ירוק בכתה א' והפכה למחברת האהובה עלי (שעורי עברית, כמובן), דרך היומנים שאני כותבת מאז גיל שש; עבור בפעם הראשונה שכתבה שלי פורסמה בעתון נוער ארצי; המשך בכל המשרות ה"רציניות" שהיו לי אי פעם בתור עורכת וכלה בתואר שלמדתי בחוג ללימודי התרבות העברית; השפה היא הכלי הכי עצמתי שאי פעם היה לי. עבורי, היא אוויר לנשימה, הקלה ומזור לנפש סוערת, מפלט חם ומחבק גם ברגעים הכי בודדים. עם הזמן למדתי לשחק איתה כמו פאזל (בעיקר בזמן שאני כותבת), לפסל אותה כמו קדרית על האבניים (בזמן שאני עורכת טקסטים של אחרים), להפוך אותה לכלי שעוזר לי להבין את עצמי, לצייר איתה מחשבות ורגשות ביד רועדת ולעתים, כשצריך, להפוך אותה לחנית מושחזת.
היא, בתורה, פרנסה (ומפרנסת) אותי בכבוד, לקחה אותי אל מחוזות קרובים ורחוקים, עזרה לי לאהוב בלהט ולפעמים - מה לעשות - לשנוא בלהט גדול יותר...
קחו לי את המילים ולקחתם את מי שאני. קחו לי את השפה - ונשארתי בלי כלום.

ואז הגיעה ההחלטה לצאת לשליחות.
וכאילו לא די במעבר המטלטל לארץ חדשה, פתאום חיי היומיום מתנהלים בשפה אחרת לגמרי: השפה השנייה שלי, אנגלית.
עכשיו, אל תבינו לא נכון: האנגלית המדוברת שלי לא רעה בכלל ויש שיאמרו שהיא אפילו מצוינת. אבל מה לעשות, רומן גדול - אין שם. אני מצליחה להתבטא די טוב, אבל אם תשאלו אותי - לא טוב מספיק. כשאני מדברת באנגלית אני מרגישה שאני אדם אחר. הפער העצום בין הרמה שלי בעברית לזו שבאנגלית, גורם לי להרגיש שאני מצליחה להעביר בקושי חלקיק ממי ומה שאני; מאמנית מילים עם נטייה קלה לשנינות (גם אם מהסוג העילאי והמתנשא) אני מוצאת את עצמי חורקת שיניים ושוברת את הראש, עובדת קשה כדי לתרגם מחשבות עמוקות שאובדות בתרגום ועוברות בצורה שטחית למדי. שנינות? אל תצחיקו אותי, ההומור שלי מספיק מסובך בעברית, אז באנגלית...? Sorry, no way.

איי נו ספיק אינגליש

בסופו של כל יום במשרד אני חוזרת הביתה עם ראש מזמזם; לא קל לחשוב, לכתוב ולדבר באנגלית כל היום. קשה עוד יותר לנסות לבטא את מיליוני המחשבות שרצות לי בתודעה וזה עוד לפני שאמרתי מילה על כמה מוזר לנסות לפלרטט באנגלית (אחרי העבודה, כמובן) - ולהבין שכשיורד הערב, יורד המסך על האנגלית שלי ומה שנותר זו בחורה מגמגמת ועילגת שמאבדת מילים ומסננת קללות בעברית מתחת השפם. סקסי, הא?

אז נכון, עם הזמן זה משתפר. אני כבר חודשיים כאן והאנגלית שלי הפכה שוטפת; אני לא מתרגמת כל משפט בראש, כבר מזמן הפסיק להיות לי אכפת מהמבטא שלי (היי, מבטא ישראלי זה אותנטי!) ואם אני נתקעת בלי מילה, אני מתארת אותה בכמה משפטים ארוכים עד שהצד השני מבין. זמן כתיבת המיילים הלועזיים שלי התקצר ועכשיו אני כותבת מייל באנגלית "רק" תוך חצי שעה ויש לי תקווה קטנה בלב, שבקרוב אשתפר ואקצר את הזמנים ל-28 דקות בלבד...
הבעיה היחידה? העברית שלי מרגישה טיפה מוזנחת ופתאום, פה ושם, אני חווה "גליצ'ים" שמבהילים אותי נורא, כמו למשל לשכוח את המילה "קולב", או מילים בסיסיות אחרות. תופעה מצחיקה עוד יותר היא הלחמים של עברית-אנגלית שהמוח שלי מפיק בהפתעה, כמו למשל לענות "Lo" בלמד מתגלגלת, כשאני מנסה לומר "No" ו"לא" גם יחד.

נו, איך קוראים לזה?! הדבר הזה שתולים עליו בגדים... 

אני מניחה שככה זה בחיים; אי אפשר הכל. המוח שלי עובד על עניין הדו-לשוניות במרץ ולי לא נותר אלא לחזור בסוף כל יום עבודה קשה באנגלית היישר אל זרועותיה האוהבות של זו שהכילה והבינה אותי כל השנים: השפה העברית, שאין שנייה לה בעולם כולו.

מעניין לגלות מה יקרה כשאתחיל ללמוד גם צרפתית...

http://www.youtube.com/watch?v=f7wWU7lzN3Q