"רציתי לכתוב לך מכתב לפני שעזבתי..."

בעוד רבע דקה מעכשיו, החיים עוברים למוד ארגזים.
ארבע שנים בתל אביב וארבעה מעברי דירה.
זו הפעם השלישית שקיבלתי החלטה גורלית במהלך חיי הבוגרים.
זו הפעם השנייה בתוך שנתיים שאקפל את החפצים שלי לחללי קרטון קטנים ואאפסן את הזכרונות בתוך הראש. פעם שנייה בתוך שנתיים שאזכר שבית הוא לא מיקום פיזי, לא בניין ולא ארבעה קירות. בית הוא הפינה בנשמה שלי, זו ששמורים בה פנים, טעמים, ריחות ותחושות. זו שמציירת ומגדירה התודעה שלי.
פעם ראשונה שאעבור לגור בחו"ל - ולמרות שהמעבר מהצפון הרחוק לתל אביב קצת הרגיש כמו חו"ל, הפעם מדובר בחו"ל "על אמת". פעם ראשונה שאצטרך להתמודד עם העובדה שחיבוק גדול גדול מהמשפחה לא נמצא במרחק של אוטובוס של שעה וחצי. פעם ראשונה שאגור בדירה לגמרי משלי, לבד, בלי בן זוג, בלי שותפים. פעם ראשונה בחורף אמיתי, כזה עם שלג והכל. אבל בעיקר, פעם ראשונה שאני לא מצליחה לדמיין בכלל אילו "פעמים ראשונות" עוד מצפות לי...

כבר חודש אני מתכוננת לאפשרות הזו, שאו-טו-טו העולם יפתח כמו צדפה גדולה ואני, פנינה קטנה ורכה בשנים, אצא להתגלגל במרחביו. כבר חודש אני פה ולא פה, נעה בין תקווה, לציפייה, לפחד, לנוסטלגיה. נוסעת באוטובוסים ומונה לעצמי בראש את כל מה שעברתי כאן, בתל אביב - שאיכשהו עם הזמן הפכה לכל כך שלי. עוברת בכל המקומות שהיו לי לבית, מחבקת בלב את כל מי שאני רואה, גם את ההומלסים הכי מוזנחים בקינג ג'ורג'. אופוריה מעורבת באמוציונליות המפורסמת שלי. כבר חודש שאני פה ולא פה, אבל איכשהו, למרות כל הסידורים הדחופים - אני לא באמת מאמינה שבעוד 18 ימים הכל הולך להשתנות. אני יושבת בחדר היפה בלב העיר, על המיטה הראשונה שקניתי בעצמי, מוקפת בחפצים שלי שמונחים במקומם בסדר מופתי. הבית שליו ורגוע, המאוורר ותקתוקי המקלדת הם הדברים היחידים שמפרים את השקט. נדמה לי שכך זה תמיד יישאר.

"רציתי לכתוב לך מכתב לפני שעזבתי
 רק ציירתי סימן שאלה על הדף הלבן.
 כמה דקות לעמוד בפתח של בית,
 לפני שסוגרים את האור בלי לחשוב פעמיים"

המכתב שאני רוצה לכתוב, הוא לעצמי של עכשיו. רגע לפני שהכל קורה. רגע לפני שההרפתקאה מתחילה. רגע לפני שאני נפרדת מהתקופה הזו לשלום ויוצאת למסע שלאחריו לא אהיה אותה ללי. אני רוצה להקפיא את הרגע, לזכור את עצמי שלפני, לחבק, לומר תודה, לאמץ אותי של עכשיו באהבה גדולה למי שעוד אגדל להיות. אבל בסופו של דבר, המכתב הזה באמת מסתכם בסימן שאלה גדול על דף לבן, כי אין לי שום מושג מה יהיה (טוב נו, בטוח שיהיה קר) ואני לא יודעת איך אצא בקצה השני של ארץ הפלאות והמייפל. אבל אני כן יודעת שעכשיו הוא בדיוק הזמן לסימן השאלה הגדול הזה ולאלה שיבואו בעקבותיו.
זה הזמן לא לדעת. זה הזמן לא להיתקע. זה הזמן לפרוש כנפיים, לקפוץ מצוק הלא נודע ולעוף.

http://www.youtube.com/watch?v=lp8rEBPF0nk