סמינר, מלפפונים ושאר ירקות

בעוד שבועיים בדיוק אעלה על ציפור ברזל גדולה והספירה לאחור תיגמר.

הארגזים יהיו בדרכם לקנדה, הטופסיאדה הבלתי נגמרת - ובכן, תיגמר גם היא - ומיליוני הסידורים הקטנים ישנו צורה ויהפכו להרפתקה אחת ענקית. 

טיסות מרגשות אותי תמיד, אבל יש לי הרגשה שזו תהיה משהו מיוחד; אחרי הכל, עוד לא יצא לי לעלות על טיסה שידעתי שתעבור שנה בינה לבין הטיסה חזור ארצה. בינתיים, הסוכנות מנסה להכין אותנו כמה שיותר לעבודה החינוכית שנעשה שם, בארצות אליהן אנחנו נשלחים כשליחים ועכשיו אני בירושלים, בסמינר ההכשרה. אני מוקפת בחבר'ה מדהימים אחד אחד, נהנית עד הגג עם חברים חדשים שברור לי שיהפכו למשפחה ופתאום, בין לבין, מתחילה להזדחל ההבנה ש-כן, זה ממשי. בעוד שבועיים אנחנו עוזבים ויוצאים באומץ לתפוצות, לעשות קצת (הרבה) ציונות. בשאר הזמן זה בעיקר מרגיש כמו סמינר קיץ בזהות יהודית, עם אחלה חבר'ה וטוויסט צבאי (יש פה מלא חיילים וגם חדר האוכל מזכיר את זה של הצבא)... :) 

הללי וליהיא, או בקיצור: הלליהיא :)

נעים להרגיש חלק ממשהו גדול, חלק ממשהו חשוב.

נעים להבין שאני לא לבד בלבטים, בחששות ובהתרגשות. אנחנו כאן רק שלושה ימים, אבל בינתיים הסמינר הציף בי המון שאלות כמו - איזו מין שליחה אהיה? האם הזהות היהודית שלי מספיק מגובשת כדי שאצליח לעזור לחבר'ה שם להתמודד עם סוגיות ליבה שקשורות לזהות שלהם? איך אצליח לעזור להם לקטוף מהיהדות את הדברים היפים והאישיים שבה ולהתחבר אליה מהזווית שהכי מתאימה להם? ואיך אצליח לגרום להם להתאהב בישראל, לפחות כמו שאני מאוהבת בה? 

אדיר המקסים ואני, ברגע של קפה ונחת

אחרי שלוש שנים של לימודי יהדות אינטנסיביים באקדמיה, נורא מוזר לגלות שיש שאלות שנוגעות ליהדות ולציונות שלי עצמי, שעדיין לא מצאתי עליהן תשובה חד משמעית. האמת? קצת מרגיע אותי לדעת שאני לא יודעת, להרגיש שאני מרשה לעצמי להשאיר מקום לספק ולהבין שחלק גדול מהשליחות הזו - הוא גם המסע שלי לתוך עצמי, לשורשים שלי, לבית שלי, לעם שלי. למקומות הכי עמוקים של הזהות שלי, כולל אלה שעוד לא הספקתי להאיר בפנס גדול וכמה כיף זה להרגיש שיש לי עוד המון מה לגלות על עצמי, בזמן שאני מנסה לאחרים לגלות גם את עצמם. 

חלק מהתהליך המטורף שעברתי בשנה האחרונה, הוא ללמוד איך ליהנות מהדרך, בלי לחשוב רחוק מדי. החששות כבר מתחילים להפוך להתרגשות ובינתיים אני מרשה לעצמי להתענג על שאיפות אחרונות של אוויר הרים צלול כיין, על היכולת להביע את עצמי בשפת אמי, בדיוק כמו שאני רוצה, לא 'כמעט', 'ליד' או 'בערך', על הומור (וקפה) שחור, ציני ובלתי מתנצל ועל טעם אמתי של מלפפונים. לכו תסבירו לקנדים שאין מלפפונים כאלה טעימים בשום מקום אחר בעולם... 

שבת שלום!

ללי.