לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב

אני יודעת שלא כתבתי מאז העזיבה שלי את ישראל.
ככה זה: כשתותחי המעבר רועמים, המוזות שותקות. ההסתגלות למקום החדש משתלטת והכתיבה נמה את שנת היופי שלה.
כל כך הרבה דברים קרו בדרך, שזה נראה כמו תקופת חיים אחרת לגמרי. כל מה שיכול היה להשתבש בהגעה שלי לעיר החדשה - השתבש; המזוודה אבדה, הארגז נתקע במכס ואני נחתתי חולה לאללה.
אחרי שבוע של שנת חולים חסרת אונים בדירה נטולת וילונות (בשלב ההוא. לפחות התחברתי ברמה עמוקה לחבר'ה שעובדים במשרדים ממול, אני מקווה שהם לא התבאסו כשהתקינו לי ווילונות סוף סוף), התאוששתי והתחלתי לגלות את העיר הנפלאה שאני חיה בה. האנשים פה מגוונים מבחינה תרבותית ובני הקהילה היהודית מקסימים אלי. התקבלתי בזרועות פתוחות ומלבד הקושי - המובן מאליו - של חיים כבחורה דו-לשונית 24/7 (אני מתכננת להקדיש פוסט נפרד לעניין השפה ביום אחר), אין הרבה על מה לקטר.

יופי לא חסר כאן

אין הרבה על מה לקטר, עד שמתעוררים חולים ביום כיפור, בעיר גדולה, בארץ זרה, לבד.
ואין אמא שתבשל מרק צח, ואין אבא שיביא תה. ואין את מירית, השותפה האהובה שלי שהפכה לכמעט-אחות, שתדאג לי אם במקרה המחלה תפסה אותי בדירה שלי בתל-אביב - העיר שבה נשאר חצי מהלב שלי. יש רק אני, עם עצמי, עם מקרר ריק וחום של 38.

אלה הרגעים הכי קשים בשליחות, רגעי השפל האמתיים. לא הוויכוח הפוליטי שהיה לי עם הבחור המצרי באחד הקמפוסים לפני כמה ימים, לא הסטודנטית החמודה שאמרה לי שהיא לא רוצה כל קשר לקהילה היהודית ולא מבינה למה זה חשוב בכלל. לא. הרגע הזה, שכובד ההחלטה - לעזוב הכל, לעבור לארץ זרה, להסתפק בסקייפ, וואטסאפ ודיווחים יד שנייה מוואינט, נופל על הכתפיים במשקל של עשרה טון.
בארץ השארתי שתי משפחות: זו הביולוגית, העוגן שלי, הזיק בנשמה שלי, האהבה הכי גדולה שאי פעם תהיה לי בכל חיי וזו שמורכבת מחברים שנאספו בפינצטה.
וכשאני לא יכולה להתקשר לשטנגי, אדיר, מאורי, נעה'לה, שייקה, ענברי או עמר - כי הם חיים באזור זמן אחר משלי - זה כואב. וכשאני לא יכולה לקבל את החיבוק שאני כל-כך צריכה מאמא - זה עוד יותר כואב. וכשכל מי שדופק בדלת ומחריד את השקט המופתי בדירה שלי הם נציגי שירות צרפתיים של חברת האינטרנט המקומית - זה מפלח את הלב באלף חצי געגוע.

האור שמאור הביא איתו לפנים שלי

כי מי אנחנו, מה אנחנו בלי מי שאנחנו אוהבים? ולא שלא ידעתי את זה בעבר, אבל מרחוק זה כל-כך יותר מורגש. וכשידיד טוב בא לבקר ומאיר לי את השבוע לרגע בריחות של הארץ ובהומור שרק ישראלים מבינים ומיד עוזב, כי החיים קוראים לו - זו מיתה קטנה ושברון לב שרק מי שעבר שליחות או חיים בארץ זרה יכול להבין.
ומתוך תהומות הגעגוע, המיית הייאוש והקשר העמוק, הבלתי ניתן לניתוק, של כל נימי הנשמה שלי לארץ קטנה ומשוגעת אי שם במדבר בשולי אסיה, המושג "אין לי ארץ אחרת" נטען במשמעות אמיתית, חזקה, שקשה להסביר למי שסובלים מהשרב, הלחות ותעריפי המים והחשמל.

פה לא צריך לסגור ברז פתוח ואפשר להשאיר את החימום עובד כל היום. יש כאן שפע וילדים בני 26 שהם בעלי דירות, מכוניות ותכניות חיסכון עתירות דולרים. אבל חסרה הנשמה, חסר הדבק הזה - שאולי נוצר מלחות ואבק וחול - שגורם לי ללכת ברחוב ולאהוב גם את מי שאני שונאת. חסרה הידיעה שההורים במרחק שעתיים נסיעה באוטובוס. חסרה היכולת להבין בלי להתאמץ, להתבטא בלי להסתבך, לפתח שיחה עם זרים גמורים בתור המטומטם של הסופר.

אני כותבת את הפוסט עם דמעות בעיניים.
מחר זה יעבור. החום ירד, השום - תרופת הפלא הטבעית שאינה ידידותית למשתמש וסביבותיו - יפעל את פעולתו ולבטח אתעורר אחרת. אולי גם אתגאה בעצמי שהייתי אמא טובה לעצמי ולמרות הכל אספתי כוחות ויצאתי לקנות מצרכים למרק הירקות שבישלתי.

מרק, ללא אבקת מרק (אין כאן, אלא אם נוסעים במיוחד לסופרים ישראליים)

בסופו של דבר אני מנסה להזכיר לעצמי יומיום שאני כאן בשביל החוויה, אני כאן כי הייתי זקוקה להפסקה, אני כאן כי רציתי להביא קצת מהטעם הייחודי הזה שאי אפשר ממש להסביר, לחבר'ה פה, בקנדה ולנסות לגרום להם להתאהב במקום שאין שני לו בעולם. אני כאן עם תכלית, אבל מוזר להרגיש איך אפשר - באופן כמעט פיזי - להיות בשני מקומות בו זמנית. לכו תסבירו *את זה* לקנדים.

שלכם,
ללי.